In Memory of Joe Benadon
ג’ו, תסלח לי על כך שלא באתי לבקר אותך במשך כל החודשים הארוכים שבהם שכבת בביה”ח הרצוג. לאחר הביקור הראשון הרגשתי שאינני רוצה לזכור אותך כך. העדפתי לזכור את הבן אדם שהיית פעם – מוכשר, יצירתי, עליז, מצחיק, ומלא חיים.
בזכות הקשר המשפחתי והחברי של רעיה ויובל, אני זכיתי לבלות במחיצתך גם באירועים משפחתיים וגם בבילויים של סתם כיף.
כיצד אני זוכרת את ג’ו? שבת בבוקר. יום יפה. מרימים טלפון למשפחת בן-אדון ומזמינים לבקרבקיו בחצר אצלנו במכבים. לרעיה קצת קשה להיכנס לפעולה בשבת. אך ג’ו, בהתראה קצרה, מקים, מתניע ומוציא את כולם לדרך. עוצרים באבו גוש לקנות פיתות, חומוס וטחינה גולמי. מגיעים למכבים וג’ו ישר נכנס איתי למטבח ותופס פיקוד. הוא תוקף וחותך את הירקות ויוצר סלט עשיר וטעים. ואז הוא ניגש להכין את הטחינה – המומחיות שלו – עם חבילה שלמה של פטרוזליה טריה ולימונים שאני דואגת לספק. הבראוניס שבתנור לקינוח מעלים ריח של שוקולד. יובל ורעיה בחוץ. יובל מטפל בבשר על הגריל ורעיה בתנוחת מנוחה ליד השולחן.
הילדים שלנו תמיד אוהבים את המפגשים האלו. הם נצמדים לשולחן האוכל, מרותקים וצוחקים מהסיפורים והבדיחות של ג’ו. תמיד הוא מגיע עם רעיון לפטנט ומתיעץ עם יובל המהנדס כיצד ניתן להפוך את הרעיון לדבר עובד. פעם הוא מחפש דרך לבנות מוצג לתערוכה. פעם הוא מתאר מוצר שהוא רוצה לייצר ולשווק. ופעמים רבות הוא מספר סיפורים מהחיים שקשה להאמין שהם לא בדויים. כמו הסיפור על איך שפעם קשר רגליהם של זבובים עם שערות ראשו. וכדי להוכיח שהדבר אשפרי, הוא מניף יד, תופס זבוב ומשחזר את הניסוי, לתדהמת הסובבים אותו. ואני במיוחד אוהבת וזוכרת את הסיפור הסודי על הצ’ופצ’יק של הקומקום של בן-גוריון.